פסק-דין בתיק ע"פ 5263/10

השופטת ד' ברק-ארז:

1.        נערה יצאה לבילוי לילי עם חבריה. בסופו של הערב חזרה לביתה כשבגדיה סתורים והיא חבולה ומדממת. לשאלת אמה, עם כניסתה לדירת המשפחה, השיבה כי נאנסה על-ידי גבר זר. החשוד במעשה, הוא המערער שבפנינו, טוען שהוא והמתלוננת קיימו יחסי מין בהסכמה בהמשך ישיר לבילוי משותף. השתלשלות הדברים באותו ערב הונחה לפתחנו.

הרקע העובדתי

2.        המעשים שעליהם נסב הדיון שבפנינו התרחשו בשעת לילה מאוחרת. במוקד הדברים עומדות ההתרחשויות שאירעו בשעה 1:30 לפנות בוקר ביום 16.8.2008, אך למעשה הדיון נדרש למכלול האירועים בערב שקדם לכך ובאשמורת המוקדמת של הבוקר שלמחרת. המתלוננת, קטינה ילידת 1995 (להלן: המתלוננת), עשתה באותו זמן את דרכה לביתה, לאחר מפגש עם חבריה בגן ציבורי סמוך. במהלך אותו ערב, בשעה מוקדמת יותר, שוחח המערער, שהיה באותה עת כבן 20, עם המתלוננת וחבריה. לטענת המערער, נקשרו ביניהם יחסי משיכה וחברות, והוא ליווה את המתלוננת לביתה. המתלוננת טענה שהלכה לביתה לבדה ואילו המערער שהחל לעקוב אחריה וחבר אליה בהמשך. אין חולק כי המפגש של המתלוננת עם המערער הסתיים בכך ששניהם היו בחדרון צדדי בחניון תת-קרקעי שנמצא בקרבת מקום ושבו התקיים ביניהם מגע מיני. כפי שכבר צוין, לטענתו של המערער היה זה מגע מיני שהתקיים בהסכמה. לטענת המתלוננת, יחסי המין נכפו עליה באיומים, ובכלל זה איומים ברצח. לאחר מכן, ליווה המערער את המתלוננת לביתה. מעבר ל"גרעין" עובדתי זה, דומה שמרבית אירועי אותו ערב שנויים במחלוקת.

הרקע העובדתי על-פי כתב האישום

3.        על-פי כתב האישום, המתלוננת עשתה את דרכה לביתה לבדה לאחר המפגש החברתי בגן הציבורי ואילו המערער עקב אחריה. כאשר הבחינה המתלוננת במערער, הוא החל לדבר איתה ולשאול אותה שאלות, כגון אם היא רוצה להיות חברה שלו, בן כמה הוא נראה לה ובת כמה היא. המתלוננת סיפרה לו שהיא בת 13. בשלב מסוים אחז המערער בחוזקה בידה של המתלוננת ומשך אותה לכיוון החניון התת-קרקעי. כשהגיעו לחניון, נטל המערער את מכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת, כיבה אותו והשליך אותו הצידה. המערער אמר למתלוננת שהוא "אוהב אותה ורוצה אותה" (סעיף 3 לכתב האישום). בשלב זה החלה המתלוננת לבכות, ואז איים עליה המערער בפגיעה בגופה, ועל מנת להפחידה אמר לה כי "אם היא תצעק הוא יהרוג אותה" (סעיף 3 לכתב האישום). המערער דרש מהמתלוננת שתנשק אותו, ולאחר שעשתה כן, דרש ממנה להתפשט, תוך שהוא מאיים עליה כי "אם תזרום איתו, הוא לא יפגע בה וכי אם היא לא תעשה כדבריו - יהרוג אותה". כתוצאה מאיומיו, פשטה המתלוננת את בגדיה. המערער הורה לה לשכב על הרצפה. לאחר שפשט אף הוא את בגדיו, נשכב עליה המערער והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, חרף בקשותיה של המתלוננת שיחדל ממעשיו כי "נורא כואב לה" (סעיף 5 לכתב האישום). בהמשך, לאחר שהגיע המערער לפורקן בתוך גופה של המתלוננת, החדיר הנאשם את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת. לאחר מכן, הורה הנאשם למתלוננת לנגב, באמצעות תחתוניו, את הדם שנזל בין רגליה. בתום האירוע, ליווה המערער את המתלוננת מהחניון לפתח בית מגוריה. הוא ביקש ממנה שתישבע לו שלא תפנה למשטרה וכן הורה לה לומר לאימה כי היא בזמן המחזור החודשי כדי להסביר את הדימום. הוא הוסיף ואמר לה שיעביר לה גלולת "היום שאחרי" נגד הריון ושיתקשר אליה למחרת. ואמנם, ממחרת היום ועד למועד מעצרו, התקשר המערער למתלוננת פעמים רבות וביקש להיפגש עימה.

הרקע העובדתי על-פי גרסת הנאשם

4.        המערער אינו חולק, כאמור, על כך שקיים יחסי מין עם המתלוננת. עם זאת, הוא חולק על מרבית הפרטים האחרים שבכתב האישום. כפי שכבר צוין, לטענתו, הוא הצטרף לבילוי של המתלוננת וחבריה. הוא מתאר אירוע של פריקת רסן שבו המעורבים שתו וודקה וצרכו "חגיגת". הוא מתאר את המתלוננת כנערה שנראית בוגרת ואף טוען שאמרה לו בפני חבריה שהיא בת 17. במשפטו המערער אף טען כי המתלוננת גילתה כלפיו חיבה בחברה ונשקה לו. לטענתו, ליווה אותה לביתה והם קיימו יחסי מין בדרך בחדר שבחניון בהסכמה. בעדותו במשפט הוסיף והתייחס גם לכך שהם שוחחו שעה ארוכה ליד ביתה של המתלוננת, והוא אף עישן במקום מספר סיגריות שבדליהן נותרו במקום. המערער הכחיש שביצע במתלוננת מעשה סדום. לצורך תמיכה בגרסתו, הוא הצביע על פרטים נוספים בהתנהגותו המעידים על כך שלהבנתו קיים יחסי מין עם המתלוננת בהסכמה ועל בסיס ההבנה שהיא נערה בוגרת. בין השאר, הוא התייחס לכך שהתקשר למתלוננת כמה פעמים, הציע לדאוג לה לגלולה נגד הריון, ואף סיפר למעבידו על הנערה בת ה-17 שעמה בילה וקיים יחסי מין בלילה הקודם.

פסק דינו של בית המשפט קמא

5.        נגד המערער הוגש כתב אישום בעבירת האינוס לפי סעיף 345(א)(1) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בעבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. עניינו של המערער נדון בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (תפ"ח 1082-08, בפני הרכב השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ור' בן-יוסף). המערער הורשע במרבית העבירות שיוחסו לו, להוציא העבירה של שיבוש מהלכי משפט, ובהמשך לכך הושת עליו עונש של 18 שנות מאסר לריצוי בפועל, ובנוסף 24 חודשים של מאסר מותנה, כשהתנאי הוא שלא יעבור המערער תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא עבירת פשע המנויה בסימן ה' לפרק י' בחוק העונשין ו-12 חודשים של מאסר מותנה, כשהתנאי הוא שלא יעבור המערער תוך שלוש שנים משחרורו מהכלא עבירת עוון לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין או עבירה לפי סעיף 192 לחוק זה.

6.        בעיקרו של דבר, פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס על כך קבלת עדותה של המתלוננת כמהימנה והעדפתה על פני עדותו של המערער שאותה דחה בית המשפט כלא מהימנה. לצידן של קביעות אלה, פסק הדין מבוסס על ראיות נוספות. בית המשפט שמע כמה וכמה עדים, ובהם אמה של המתלוננת, שוטרים ומומחים. בין השאר, קיבל את ממצאי הבדיקה הגופנית שנערכה במתלוננת על-ידי רופא לאחר הגשת התלונה ושמע את עדותו.

7.        עדות המתלוננת שימשה בסיס עיקרי לפסק דינו של בית המשפט קמא. בית המשפט התרשם מאמינותה של המתלוננת. בית המשפט ציין בפסק דינו כי "העדה התקשתה מאוד במתן תשובות מפורטת ועדותה התאפיינה בשתיקות רבות ובחוסר רצון לפרוש את היריעה במלואה" (פסקה 5 להכרעת הדין). עם זאת, בית המשפט התרשם מכך שבעיקרו של דבר גרסאותיה תאמו זו את זו לאורך כל הדרך. גרסתה בחקירה השנייה היתה מפורטת יותר, אך לא שונה במהותה. בית המשפט התרשם מן הקושי הרב שהיה כרוך במסירת העדות וכתב בעניין זה כך: "צפינו בקושי הרב של המתלוננת לשחזר האירועים, בבושתה הגדולה ובמצוקתה כשנדרשה לפרט באוזנינו את המעשים המיניים עצמם" (פסקה 41 להכרעת הדין). בית המשפט חיזק את התרשמותו מן המתלוננת באמצעות עדות אמה של המתלוננת שהעידה על שינויים בולטים בהתנהגותה המתאימים, לשיטתו של בית משפט, לתגובה של פוסט-טראומה.

8.        בשונה מכך, התרשמותו של בית המשפט קמא ממהימנותו של המערער היתה שלילית. בית המשפט הצביע על כך שתחילה מסר במשטרה גרסה שקרית. כמו כן, הצביע בית המשפט על כך שעדותו של המערער במשפט כללה פרטים חשובים שלא נזכרו כלל בעדותו במשטרה, שינויים שנעשו להערכת בית המשפט כדי לחזק את גרסת המערער, לאחר שראה את חומר החקירה. כך למשל, הטענה שהמערער ישב עם המתלוננת ושוחח איתה ליד ביתה לפני שהלכו ביחד לחדרון שבו התרחש האירוע נשוא כתב האישום - הופיעה לראשונה רק בעדותו במשפט.

9.        מרכיב נוסף בפסק דינו של בית המשפט קמא, שאליו נתייחס בהמשך, הוא הערכת העדויות תוך שימוש בפרספקטיבה של "ניסיון החיים". בית המשפט קמא קבע כי "ליבת גרסתו" של המערער לפיה "המתלוננת, ילדה שטרם מלאו לה 14 שנים, החליטה מרצונה, לאחר היכרות שטחית ביותר עם הנאשם באותו ערב ממש, שכללה שיחה שנערכה מספר דקות, לקיים עמו יחסי מין, לראשונה בחייה בחניון חשוך כאשר אפילו את שמו אינה יודעת" - אינה מתיישבת עם ניסיון החיים. ליתר דיוק, בית המשפט הוסיף וקבע כי "ליבה זו אינה מתיישבת עם ניסיון החיים, עם טבע האדם ועם התנהגות סבירה של ילדה צעירה לימים" (פסקה 25 להכרעת הדין).

10.      בעיקרו של דבר, בפני בית המשפט קמא עמדו שלוש שאלות: האם המגע המיני בין המערער למתלוננת נעשה בהסכמה, אם לאו (בנסיבות שבהן המעשה עצמו  לא הוכחש על-ידי המערער)? האם המערער ביצע במתלוננת גם מעשה סדום (מעשה שהוכחש על ידו)? האם המערער טעה לחשוב שהמתלוננת היתה בת 17 בעת המעשה (עובדה המשליכה על נסיבות ביצועה של עבירת האונס, אם אמנם נעברה)?

11.      בית המשפט קמא דחה את גרסתו של המערער בכל שלוש השאלות. כפי שכבר צוין, הוא לא נתן אמון בעדותו של המערער בכל הנוגע להסכמתה של המתלוננת למעשה המיני, על סמך הנדבכים הבאים: האמון שנתן בגרסת המתלוננת; חוסר האמון שרחש לגרסת המערער; ובנוסף לאלה, ניסיון החיים ששימש כתנא דמסייע להערכת העדויות. בכל הנוגע לאישום במעשה סדום, התבסס פסק הדין על עדותו של הרופא שבדק את המתלוננת בסמוך לאירוע ואבחן סימני קרע ברורים בפי הטבעת של המערערת, שלהם לא ניתן היה לתת הסבר סביר אחר. המתלוננת שנשאלה על כך אישרה בפני הרופא כי המערער נכנס גם "מאחורה". באשר לגילה של המתלוננת, בית המשפט נתן אמון בגרסתה של המתלוננת כי אמרה למערער שהיא כבת 13. במקביל, הוא לא נתן אמון בגרסתו של המערער שהמתלוננת אמרה לו שהיא בת 17, במיוחד בהתחשב בכך שלא זכר אף את שמה. בית המשפט הוסיף ותמך את פסק דינו בנקודה זו בהתרשמותו הבלתי אמצעית ממראיה של המתלוננת, וזאת כתשעה חודשים לאחר האירוע.

12.      בשיקולים לקביעת עונשו של המערער התחשב בית משפט קמא בחומרת מעשי הנאשם, שאותם הגדיר שפלים ומכוערים, וכן בתוצאות הקשות - הפיזיות והנפשיות -של המעשה שעשה המערער במתלוננת. בית המשפט קבע כי "באותו לילה מר ונמהר רצח הנאשם את נפשה של הקטינה" (פסקה 8 לגזר הדין). בית המשפט התרשם מן הפגיעה החמורה במתלוננת שניטל ממנה "כל סממן של חיות וחיוניות" (פסקה 4 לגזר הדין). בנוסף, התחשב בית המשפט בשתי הרשעות קודמות שקיימות לחובת המערער בעניינים שונים, וכן בתסקיר שירות המבחן שתיאר את המערער כילדותי ובעל עמדות סטיגמאטיות כלפי נשים. עוד עלה מהתסקיר שהמערער אינו לוקח אחריות על מעשיו ואינו מגלה כלל אמפתיה למתלוננת ולנזקים שגרם לה. בית המשפט קמא זקף לחובת המערער גם את הערכת המסוכנות שנעשתה בענייננו שצוינה כגבוהה. על סמך כל אלה החליט בית המשפט קמא לקבוע את עונשו של המערער על-פי מה שהעריך כרף העליון של הענישה.

טענות המערער

13.      הערעור שבפנינו נסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. באשר להכרעת הדין, בא-כוחו של המערער חזר על ליבת הטיעון שהוצג בפני בית המשפט קמא. גרסת המערער היא, בתמצית, שהמתלוננת קיימה עמו יחסי מין בהסכמה. לטענת בא-כוחו, גרסת האונס והגשת התלונה בכללותה נבעו מחששה של המתלוננת להתייצב בפני אמה ולהודות בפניה כי נהגה בחוסר אחריות וחזרה לביתה בשעה מאוחרת לאחר שקיימה יחסי מין עם גבר שזה עתה הכירה. לדברי בא-כוח המערער, האם הייתה הרוח החיה מאחורי הגשת התלונה ודחפה, למעשה, את בתה להגשת תלונה שבמהותה היא תלונת שווא, גם אם הונעה לכך על-ידי אמונה כנה בכך שהמערער גרם לבתה עוול. באשר לגזר הדין, טוען המערער כי העונש שהושת עליו מפליג בחומרתו בהשוואה לרמת הענישה המקובלת בעבירות דומות, ובכלל זה מקרים שבהם הורשעו נאשמים בביצוע כמה עבירות מין לאורך תקופה.